<h1>תניא רבתי סימן ה'</h1>
<h2>דף ה:</h2>
בפורים אמר רב עמרם בר ששנא גאון ז"ל כך מנהג בישיבה שיורדין תנאין לפני גאון ואב בית דין ואלופיהן וכל הישיבה כולה ומבקשין רחמים הרבה ונופלין על פניהם, שאין דומה פורים לכל המועדות ולחנוכה שבכולם אנו גומרין את ההלל ואומרים זה היום עשה ה' אבל בפורים אין הלל. ואע"פ שמפני שאין אומרים שירה על נס שבחוצה לארץ הוא. סוף סוף הרי אין אומרים אותו, ויום נס הוא ונגאלו ישראל מלהשמיד ולאבד וצריכין אנו לבקש רחמים שיפדנו ויגאלנו באחרונה כבראשונה. וגאון אחר כתב שאין נפילת אפים בפורים כל עיקר דהא כתוב בהן ימי משתה ושמחה. ואסורין בהספד ותענית. וכן מנהג פשוט אצלנו. אך לפניו ולאחריו מותר.
<h2>דף כב:</h2>
והנופל על פניו אינו כובש פניו בקרקע אלא נוטה לצדו השמאלית. ירושלמי במסכת ע"ז [פ"ד ה"א]. רב מפקד לבי רב אחא. ר' אמי מפקיד לאינשי ביתיה כד תהון נפקין לתעניתא לא תהון רבעין כאורחייכו. ר' יונה רבע על סיטריה (מטה על צדו). ור' אחא רבע על סיטריה. ומה שצריך אדם להטות לצד שמאל, מצאתי בשם החבר ר' בנימין בר' אברהם הרופא ז"ל, לפי שמצינו שכשאדם מתפלל שכינה בימינו שנאמר (תהלים קכ"א) ה' צלך על יד ימינך. ואומר (שם ט"ז) שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט. נמצא כשהוא נוטה על שמאלו פניו כלפי שכינה. ואלו היה מוטה על צדו הימני היה הדבר הפך. ולא יתכן לעבד לחזור אחוריו כנגד רבו. מכל מקום קשיא לן. היאך ישכב אדם על התפלין ואין אנו חוששין לבזיון תפלין. ותירץ מורי הרב ר' יהודה בר' בנימין הרופא ז"ל דאין כאן בזיון. דתפלין של יד מקומן בגובה של יד היא קיבורת. וכשהוא שוכב על צדו השמאלי נמצאת התפלה למעלה וזרוע למטה. וכיון שהיא שומה כנגד [הלב] במה שהלב דוחק עליה הוא לזכרון ביותר. ויחיד נמי חייב ליפול על פניו דאמר רב יהודה כך היה מנהגו של רבי עקיבא כשהיה מתפלל עם צבור היה מקצר ועולה. וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת מפני הכריעות והשתחויות שהיה עושה. ומה שאמר רבי אלעזר אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא אם כן נענה כיהושע בן נון. פירש רבינו האי גאון ז"ל דוקא ליפול על פניו ממש. אבל בהטיה מצד אחד שרי. ובירושלמי [תענית פ"ב ה"ו, ע"ז פ"ד ה"א] מפרש ובלבד יחיד על הצבור. ובתפלת שחרית ומנחה ונעילה נופלין על פניהם. אבל (במנחה) [במוסף] אין נפילת אפים כלל. ובתפלת ערבית מצאתי בשם רב שר שלום גאון זצ"ל מותר לאדם ליפול על פניו ערבית ולבקש רחמים על עצמו אחר תפלתו ואפילו בצבור, חוץ מערב שבת. וגאון אחד זצ"ל [מהרי"א בשם ספר צרורות] כתב שאין נפילת אפים בערבית כלל. וכן מנהג פשוט בישראל.
<h2>דף כג:</h2>
בית הכנסת שכולן כהנים כולן נושאין כפיהם. ולמי הם מברכין. לאחיהם שבצפון ולאחיהם שבדרום. ומי עונה אחריהן אמן. הנשים והטף. צבור שלא היה בהן כהן אלא שליח צבור לבדו לא ישא את כפיו. ואם היתה הבטחתו שהוא נושא את כפיו וחוזר לתפלתו רשאי. ואם אין להם כהן כלל, כשיגיע שליח צבור לשים שלום אומר אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו בברכה וכו'.
<h2>דף כד.</h2>
ששה דברים מונעין נשיאת כפים. הלשון. והמומין. והעבירה. והשנים. והיין. וטומאת הידים. הלשון כיצד. כגון העלגים, כבדי לשון וכבדי פה שאין מוציאין את האותיות כתיקנן וקורין לאלפי"ן עייני"ן. ולעייני"ן אלפי"ן. וכיוצא בהן אין נושאין כפיהן. המומין כיצד כגון שהיו ידיו או רגליו עקומות או עקשות בוהקניות (מלאות בהרות) לא ישא את כפיו לפי שהעם מסתכלין בו. מי שרירו נופל על זקנו בשעה שמדבר. וכן הסומא באחת מעיניו לא ישא את כפיו. ואם דש בעירו מותר לפי שאין העם מסתכלין בו. וכן מי שהיו ידיו צבועות באסטיס ופואה (מיני צבע). אם אנשי העיר מלאכתן בכך מותר. ואם לאו אסור. העבירה, כגון כהן שהרג את הנפש אפילו בשגגה. ואע"פ שעשה תשובה אינו נושא את כפיו. שנאמר (ישעיה א') ידיכם דמים מלאו. וכתיב (שם) ובפרשכם כפיכם וגו' וכהן שעבד ע"א בין באונס בין בשגגה אע"פ שעשה תשובה אינו נושא את כפיו לעולם. וכן כהן מומר לע"א אע"פ שחזר בו אינו נושא את כפיו לעולם. כן כתב הרמב"ם ז"ל. וכן מצאתי בשם רב נטרונאי גאון ז"ל. אבל בשם רבינו גרשום מצאתי. כהן מומר ועשה תשובה ראוי לעלות על הדוכן ולישא את כפיו. אף על פי שכתוב וקדשתו לכל דבר שבקדושה וזה כיון שנעשה מומר חלל קדושתו, וכשחזר חזרה קדושתו ולא פקעה קדושתו. וכן מצאתי גם בשם רבינו שלמה ז"ל שמותר לעלות על הדוכן ולקרות בתורה ראשון. השנים כיצד, נער לא ישא את כפיו עד שנתמלא זקנו. והיין כיצד. כהן ששתה רביעית יין בבת אחת לא ישא את כפיו עד שיסיר מעליו את יינו, לפי שהוקשה ברכה לעבודה. טומאת ידים כיצד. כהן שלא נטל את ידיו לא ישא את כפיו אלא נוטל את ידיו עד הפרק כדרך שמקדשין לעבודה ואחר כך מברך שנאמר (תהלים קל"ד) שאו ידיכם קדש וברכו את ה'. והחלל אינו נושא את כפיו לפי שאינו בכהונו. כהן שלא היה בו אחד מכל אלו הדברים המונעים נשיאת כפים אע"פ שאינו חכם ואינו מדקדק אחר המצות או שהיו הבריות מרננים אחריו, הרי זה נושא את כפיו. ואל תתמה ותאמר מה תועיל ברכת הדיוט זה, שאין קבול הברכה תלוי בכהנים אלא בהקב"ה שנאמר (במדבר ו') ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם. הכהנים עושים מצוה שנצטוו בה והקב"ה ברחמיו מברך את ישראל בחפצו.
<h2>דף כד:</h2>
ומתקנת (עזרא) [ריב"ז] שלא יעלו הכהנים לדוכן בסנדליהן אלא עומדין יחפין.
